5
כעבור זמן מה חזר ישוע לירושלים לרגל אחד החגים. ליד שער הצאן בירושלים הייתה ברכה שנקראת בעברית* ”בית־חסדא“, וסביבה חמישה רציפים. על רציפים אלה שכבו חולים רבים, עיוורים, פיסחים, משותקים וכדומה (כשהם מחכים שהמים יסערו, כי מדי פעם ירד מלאך ה׳ אל הברכה והסעיר את המים, והחולה הראשון שנכנס אל המים לאחר מכן נרפא). בין החולים הרבים היה אדם שסבל ממחלתו במשך שלושים ושמונה שנים. ישוע הביט באיש ומיד ידע את משך מחלתו. ”אתה רוצה להירפא?“ שאל ישוע.
”איני יכול!“ השיב האיש בייאוש. ”אין מי שיעזור לי להיכנס למים בעת הסערה, ובזמן שאני מנסה להיכנס לברכה בכוחות עצמי, מישהו זריז ממני מקדים אותי ונכנס למים לפני.“
”קום, קפל את האלונקה שלך והתהלך!“ פקד ישוע. האיש נרפא מיד, עמד על רגליו, קיפל את האלונקה והלך לדרכו. מאחר שהמעשה התרחש בשבת, 10 לא מצא הדבר חן בעיני היהודים. ”אסור לך לשאת את האלונקה, כי שבת היום!“ קראו לעבר הנרפא.
11 ”האיש שריפא אותי פקד עלי לקפל את האלונקה וללכת“, ענה האיש.
12 ”מיהו האיש הזה?“ שאלו.
13 אך הנרפא לא יכול היה להשיב להם, כי הוא בעצמו לא ידע מי הוא כי בינתיים נעלם ישוע בקהל הרב שהיה במקום.
14 מאוחר יותר פגש ישוע את הנרפא בבית־המקדש ואמר לו: ”עתה, לאחר שהבראת, אל תמשיך לחטוא, פן יבוא עליך משהו יותר רע.“ 15 האיש הלך מהר וסיפר ליהודים כי ישוע הוא זה שריפא אותו. 16 ואז החלו מנהיגי היהודים לרדוף את ישוע, מפני שחילל את השבת. 17 אבל ישוע אמר להם: ”אבי לא הפסיק לעבוד עד עתה, ואני נוהג כמוהו!“
18 דבריו עוררו עוד יותר את חמת מנהיגי היהודים, והם רצו להרגו לא רק על שום שחילל את השבת, אלא גם על שקרא לאלוהים ”אביו“, ובכך השווה את עצמו לאלוהים.
19 ”הבן אינו יכול לעשות דבר בעצמו,“ אמר ישוע, ”הוא עושה רק מה שראה את אביו עושה, ובאותה דרך. 20 כי האב אוהב את בנו ומלמד אותו את כל מעשיו, ואפילו מלמדו לעשות מעשים גדולים יותר מריפוי האיש הזה. אתם יודעים מדוע? כדי שתתפלאו ותשתוממו! 21 הבן אף יקים מהמתים את מי שירצה, ממש כפי שעושה האב. 22 האב לא ישפוט איש – הוא נתן לבנו את סמכות המשפט, כדי שכולם יכבדו את הבן כפי שהם מכבדים את האב. 23 מי שאינו מכבד את הבן אינו מכבד גם את האב אשר שלח אותו.
24 ”אני מבטיח לכם שכל השומע את דברי ומאמין באלוהים אשר שלח אותי, יחיה חיי נצח ולא יישפט על חטאיו לעולם, משום שהוא כבר עבר מהמוות לחיים. 25 אני מבטיח לכם, יגיע הזמן, ולמעשה הוא כבר הגיע, שהמתים ישמעו את קולו של בן־האלוהים – וכל השומעים יחיו. 26 כשם שלאב עצמו יש כוח המעניק חיים, כך גם לבן יש אותו כוח, שהוא מתנת האב. 27 כבן־האדם יש לו זכות וסמכות לשפוט את חטאיהם של כל בני־האדם. 28 אל תתפלאו על כך, כי יבוא הזמן שכל המתים ישמעו בקבריהם את קולו של בן האלוהים, 29 והם יקומו מקבריהם – עושי הטוב לחיי נצח, ועושי הרע למשפט.
30 ”איני שופט איש לפני התייעצות עם אבי; אני שופט רק לפי מה שהוא אומר לי. משפטי ישר וצודק, כי איני מבקש את טובת עצמי, אלא את רצון אבי שבשמים אשר שלחני.
31 ”אם אני מעיד על עצמי, תאמרו שעדותי אינה מהימנה. 32 אולם מישהו אחר מעיד עלי – יוחנן המטביל, ואני יודע שאפשר לסמוך על דבריו. 33 אתם שלחתם את אנשיכם אל יוחנן כדי להקשיב לדבריו, ויוחנן אמר את האמת. 34 אל תחשבו שאני זקוק לעדות בני־אדם; אני מספר לכם כל זאת רק כדי שתאמינו ותיוושעו.
35 ”יוחנן הפיץ אור כנר דולק כדי להאיר לכם את הדרך, ולזמן קצר אף שמחתם להתענג על האור הזה. 36 ברם יש לי עדות גדולה יותר מעדותו של יוחנן: המעשים שאני עושה. אלוהים אבי הטיל עלי לעשות את המעשים האלה, והם מוכיחים שהוא שלח אותי. 37 האב עצמו מעיד עלי, למרות שמעולם לא שמעתם את קולו, ואת מראהו לא ראיתם. 38 אולם דברו אינו שוכן בכם כלל, כי אתם מסרבים להאמין שאני שליחו.
39 ”אתם דורשים בכתובים מתוך תקווה למצוא בהם חיי נצח, אך הכתובים מצביעים עלי! 40 למרות זאת אינכם רוצים לבוא אלי כדי שאעניק לכם חיי נצח.
41 ”איני לוקח כבוד ושבחים מבני־אדם ואיני דואג לדעתכם עלי, 42 אבל אני רוצה לומר לכם שאינכם אוהבים את אלוהים. 43 אני באתי בשם אבי ולא קיבלתם אותי; אך אם יבוא מישהו אחר בשם עצמו, כן תקבלו אותו. 44 אין פלא שאינכם מאמינים, שכן אתם מבקשים כבוד איש מרעהו, וכלל אינכם דואגים לכבוד שחולק אלוהים.
45 ”אל תחשבו שאטען עליכם לפני אבי. משה רבנו – שבו אתם מאמינים – הוא הטוען עליכם! 46 אילו האמנתם למשה הייתם מאמינים גם לי, שהרי הוא כתב עלי. 47 ואם אינכם מאמינים למה שכתב משה, איני מתפלא שאינכם מאמינים לדברי.“
* 5:2 ה 2 בארץ ישראל בתקופה הזו היהודים דיברו בעברית ובארמית. כאשר מופיע תעתיק ביוונית המקורית בברית החדשה, מלבד מקרים בודדים (התגלות ט 11, טז 16), הציטוט מובא בארמית ולא בעברית (גם כאשר כתוב שזה עברית). עובדה זו מומחשת במעשי השליחים א 19: ”הדבר הזה נודע לכל יושבי ירושלים ולפיכך נקרא אותו שדה בלשונם ’חקל דמא‘, שפירושו שדה הדם“. 5:10 ה 10 בברית החדשה כאשר משתמשים במונח ”היהודים“, לעתים הכוונה לכלל העם היהודי או לתושבי ירושלים והאזור, הרשויות היהודיות בירושלים, או למתנגדיו של ישוע. כאן, כמו ברוב המקרים בספר זה, הכוונה לרשויות של היהודים בירושלים.